האם אנחנו מוכנים לחוות את כאבם?
נהגי הרכבות שובתים, לא מגיעים לעבודה או נוסעים ומצפצפים שוב ושוב כאשר הם חולפים ליד ישובים גם בשתיים עשרה בלילה.
הם התחילו את הצפופים לפני כמה ימים, כאשר משהו בהם התפוצץ או נפגע.
אנו בני ישראל באופן אוטומטי מנתחים את האירוע באופן שכלתני ותועלתי: מפרקים את הדיון לטיעונים בעד ונגד, מתפלפלים בינינו על מי צודק, מי מושחת, מי טועה ואת מי צריך לפטר או לחנך מחדש.
אנחנו כל כך רגילים לפרק את זה למחשבות, טיעונים ופסיקה לכאן או לכאן שאנחנו שוכחים לגמרי לשים לב לרגשות.
וזה די מפתיע בהתחשב בכך שתמיד רגשות קשים הם אלו שיוצרים את כל המשברים.
אז למה אנחנו מתעלמים מהרגשות?
כנראה בגלל שהכרה ברגשות המעורבים בסיכסוך תכריח אותנו להרגיש ולחוות אותם (לא להבין אותם כמו שעושה השכל, אלא כמו הדבר היחיד שמיועד לו הרגש – לחוות אותו.)
ולו היינו עושים זאת היינו מגלים מפתח עם פתרונות רבים לכל כך הרבה סכסוכים.
הרי בעולם האמיתי שמעבר לנקודת ראותינו הנוכחית – הרבה יותר חשוב ממי צודק ומי טעה, זה מי וכמה הוא נפגע.
רגש הפגיעה, למשל, כל כך חזק שהוא יכול למנוע כל התפייסות שתוצא, לעומתו רגש אהבה כל כך חזק שהוא יכול למנוע כל סכסוך שיכל אולי להיווצר.
אז מתי הדברים מסתבכים? כל עוד לא סיימנו ללמוד את שיעורי הרגש שהעולם מביא לנו עכשיו.
ככל שנתקדם יותר מהר בפיתוח עולם הרגש שלנו – כך ישתפר עולמנו, הפרטי והקולקטיבי.
שולח חיבוק גדול לנהגי הקטר ברכבת.