נזכרתי עכשיו בתמונה שהופיעה לי בבהירות בקורס הויפאסנה האחרון.
הקורס התקיים בעמק הירדן, צפיתי יום יום אל אותו הנוף שסבי וסבתי ראו כאשר הגיעו לארץ.
שניהם הגיעו לפני השואה, בנפרד, נפגשו בארץ והקימו את משפחתם בקיבוץ אפיקים.
רוב המשפחה שלהם נספתה בשואה.
גם אני כמו כולם גדלתי לראות את הצד הטרגי של השואה,
המיקוד שלנו נמצא על שישה מליון יהודים שהושמדו בדרכים נוראיות,
ועוד מליונים ששרדו עם הצלקות שהותירו בנו המעשים הנוראים.
עם זאת, באותה ויפאסנה קיבלתי פרספקטיבה נוספת, שאותה חשוב לי לשתף:
הבנתי שללא האנטישמיות באירופה וללא השואה,
כנראה שלא היינו כאן היום בארץ משלנו.
הרי גרנו מאות שנים בגולה,
ומרכז החיים שלנו היה שם, הבית, העסקים, החברים.
היו מעטי מעטים שדיברו על ציונות ועל החזון הרחוק של להקים מדינה ליהודים,
הם היו מיעוט, שהלך וגדל כאשר אנשים הרגישו שהאנטישמיות דוחקת אותם החוצה, עם זאת – אזור הנוחות שלנו היה שם בגלות, ולכן רבים כל כך נשארו למרות האנטישמיות שהלכה וגברה.
אם התוכנית האלוהית היתה שנחזור יום אחד לגור בארץ אחת,
היה צריך כוח אדיר בשביל להזיז אותנו חזרה לישראל…